התלמיד הראשון שלי לפסנתר היה ילד בכתה ג' שגר ממש לידי (הייתי בת 21, גרתי עדיין בבית הורי ולימדתי בחדר השינה שלי – שם היה הפסנתר שלי).

כבר אז ידעתי שאלמד בגישה שאומרת שאסור בשום אופן ללחוץ על תלמידים להתאמן.  הם צריכים לפתח לבד (בעזרת הכוונה שלי כמובן) את הרצון להתאמן ולהגיע לתוצאות (למי שלא יודע – זו גישה די פרובוקטיבית בעולם הנגינה, בוודאי שבזמנים שאני מדברת עליהם).

בכל מקרה, הוא הגיע לשיעורים בליווי אמא שלו (מה שהיה שגיאה איומה מצידי ואני לא מרשה יותר להורה להיות בשיעורים למעט בשיעור הראשון).

בשיעור השלישי האמא אמרה לי שהיא רוצה שאני אכריח אותו להתאמן בבית כי ככה מלמדים פסנתר.

לא הסכמתי.  טענתי שהילד מתקדם יפה, כמו שהיא רואה ושאין צורך להפעיל לחצים מיותרים שגורמים לתסכול.

היא הייתה המומה, הסבירה לי בטון נוקב וחריף במיוחד שאני לא מבינה כלום שזו בושה שאני מלמדת בכלל ושהיא לא מסכימה שהילד שלה יהיה אצל מורה כל כך חסרת אחריות. הילד בכה ורצה להמשיך אך האמא אמרה לו שהיא יודעת מה טוב עבורו ולא הוא.

ואני… אני נעלבתי עד עמקי נשמתי. חשבתי שאני לא רוצה יותר להתעסק עם אמהות כמוה בכלל ובאותו הרגע אפילו חשק לנגן בעצמי לא היה לי .

לשמחתי הרבה, ההרגשה הזו עברה למחרת בבוקר, כאשר הבנתי שזו רק אישה אחת מעוד אלפי אנשים שאפגוש בעולם.

בחרתי להתמקד בילד שרצה להמשיך ונשבעתי שאמצא דרך "לנטרל" אמהות שתלטניות.

מאז עברו כ-25 שנים.

לא ויתרתי על הגישה שלי ובזכותה יש לי הרבה מאוד (מאות רבות) של תלמידים שרובם הגדול הצליח וחלקם אף הפכו למוזיקאים מקצועיים.

אני מלמדת פסנתר ופיתוח קול, בעלת בית ספר למוזיקה, מרצה ועוסקת גם בתחומים רבים נוספים.